החלטה בתיק רע"א 2017-11-12

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ש' לבנוני) מיום 21.10.12 בת"א 2017-11-12  שבה נדחתה בקשת המבקשת להגיש חוות דעת של מומחה (" ההחלטה").

עיינתי בבקשה ובנימוקיה והגעתי למסקנה שיש לדחותה.

התובענה שהגישה המבקשת בבית המשפט קמא היא תובענה כספית שעילתה הפרה נטענת של הסכם שנכרת בין המבקשת למשיבה לביצוע עבודות הקשורות בהקמת חוות מיכלים בתחנת דלק סונול מבואות טמרה. בכתב התביעה נטען שהמבקשת ביצעה את העבודות ואילו המשיבה הפרה את התחייבותה ולא שילמה את מלוא המגיע ממנה.

על פי הסכמה דיונית בין הצדדים הוגשו תצהירי עדות ראשית. תצהירי המבקשת הוגשו ביום 25.1.12 ותצהירי המשיבה הוגשו ביום 16.5.12. ביחד עם תצהירי המשיבה הוגשה גם חוות דעת של מומחה.

ביום 2.7.12 הגישה המבקשת בקשה להגיש חוות דעת של מומחה מטעמה, ולאחר שבית המשפט קמא עיין בכתבי הטענות הוא דחה את הבקשה. עיקר הנימוקים להחלטתו היו שבתשובת המבקשת לתשובת המשיבה הועלו נימוקים שלא נכללו בבקשה להגשת חוות דעת, ועל כן אין להיזקק להם ובמיוחד כך טענת המבקשת, שכאמור לא הועלתה בבקשתה מלכתחילה, שהגשת חוות הדעת נדרשת כראיה מפריכה. בית המשפט קמא סבר כי התנהלות זו של המבקשת שללה מן המשיבה זכות דיונית הנתונה לה בהתאם לתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (" התקנות") ותוך הבעת מורת רוח מהתנהלות זו הוא דחה את הבקשה.

בבקשה שבפני חוזרת המבקשת על  טענותיה וטוענת כי שלילת האפשרות שהיא תגיש את חוות הדעת גורמת לפגיעה של ממש בזכויותיה ועל רקע ההלכות שנפסקו בדבר עדיפות ברור זכויותיהם של בעלי הדין על פני שיקולים דיוניים (למשל, ע"א 189/66 ששון נ' קדמה  פ"ד כ(3) 477) היא טוענת שיש להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא ולבטלה. הייתי רואה לשקול היענות לבקשה אם אכן מצב הדברים היה כמתואר על ידי המבקשת אולם חוששני שלא כך הוא.

בפסיקה עקבית הנוגעת לסוגיית מתן הרשות לערער על החלטת ביניים, ניתן למצוא את הכלל שלפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות ביניים (רע"א 2148/09 עיריית גבעתיים נ' חיוטין (טרם פורסם 6.4.09) והאסמכתאות שם) ועל המקרים בהם תתערב ערכאת הערעור בהחלטת ביניים עמד בית המשפט ברע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש (טרם פורסם 25.6.07) (" עניין אליהו") שם נאמר כי שאלת מתן הרשות לערער תיבחן בהתאם " למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים" (וראו גם רע"א 6514/10 פלוני נ' ד"ר א' רוזנר (טרם פורסם, 22.5.11)) .

טענות המבקשת מוסבות על עניין אחד, והוא שבית המשפט קמא טעה בהפעלת שיקול דעתו אולם אין בבקשה כל הסבר מדוע מחייב הדבר התערבות כבר עתה, ולא ניתן להביא את הדבר, ככל שיהיה צורך בכך, במסגרת ערעור שיוגש על פסק הדין.

זאת ועוד, עיינתי בכתב תביעתה של התובעת ומצאתי שכל טענותיה מוסבות על ההסכם שנכרת בינה לבין המשיבה ועל הטענה שהמשיבה הפרה אותו. לא מצאתי בכתב התביעה טענה שהוכחתה מצריכה הגשת חוות דעת של מומחה ומכאן המסקנה הלכאורית שחוות דעת כזו אינה רלוונטית ואינה דרושה. יתר על כן, עיינתי גם בחוות הדעת שהגשתה התבקשה (נספח א' לבקשה) ומצאתי כי תכליתה לא הייתה לתמוך בגרסתה הנטענת של המבקשת כי אם להפריך את הנטען בחוות הדעת שהוגשה על ידי המשיבה.

אם אכן כך הדבר לא היה מקום לעתור להגשת חוות הדעת בשלב הזה ויתכן, ומובן שאיני נוקט עמדה בשאלה זו, שתורה של חוות הדעת מטעם המבקשת, כראיה מפריכה, יגיע לאחר שתשמענה ראיות הצדדים.

המבקשת טוענת כי לבית המשפט סמכות להתיר הבאת ראיות מפריכות אולם עניין זה איננו רלוונטי בשלב הזה של בירור התביעה. הטעם לדבר הוא שאף אם היה בית המשפט קמא מתיר את הגשת חוות הדעת כלל לא ברור באיזה מסגרת דיונית היא הייתה מוגשת שכן, כאמור, מעיון בה עולה שהיא נועדה להפריך את הנאמר בחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבה. משום כך כל עוד לא התקבלה  חוות הדעת מטעם המשיבה כראיה אין טעם, או צורך, בהגשת חוות דעת מפריכה ותורו של עניין זה יתכן ויגיע לאחר שמיעת עדיי המשיבה (ע"א 462/72 טרומפקובסקי נ' סדנא חברת לעבודות מתכת ואח' פ"ד כז(2) 744  (1973)). מן הטעם הזה אני סבור שלעת הזו לא מתקיים מבחן "עוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים" כפי שנקבע בעניין אליהו. ככל שיתעורר צורך ממשי בהבאת ראיה מפריכה לאחר שמיעת הראיות תוכל המבקשת לעתור לבית המשפט קמא בעניין זה והוא יחליט כטוב בעיניו.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום,  כ"ה טבת תשע"ג, 07 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.

מאירה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: